<h1>לקוטי רבינו בצלאל אשכנזי</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לעולם יכנס אדם בכי טוב. כתב הרשב"א ז"ל איכא למידק דרב יהודה גופיה מפיק לה בפרק הכונס צאן לדיר מדכתיב ואתם אל תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר, ואיהו גופיה מפיק בפ"ק דתענית מדכתיב הבוקר אור והאנשים שולחו. ואומר ר"י דתרי גווני ותרי טעמי שייכי במילתיה, דהיכא דיוצא או נכנס בעיר שהוא רגיל בה והוי לחודיה, אסור משום המזיקים. אבל לא מפני הפחתים, שכבר רגיל בהם. והיינו דמוכח לה רב יהודה מואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר. ומוכח התם מפ' (דכיתיב) דמפני המזיקים קאמר. אבל היכא דאיכא איניש בהדיה, כגון אחי יוסף, ליכא למיחש למזיקים. (ההיא) [אפ"ה] בכל עיר שאינו רגיל בה, כגון אחי יוסף במצרים, צריך ליכנס בכי טוב מפני הפחתים. ובכי האי גוונא מיפרשא [הא] דרב יהודה בפ"ק דתענית. עד כאן חידושי הרשב"א.
<h2>דף ג:</h2>
היכא דנפישי מהדדי משתעי בלשון קצרה. חידושי הרשב"א. הכתוב (בשני) [משנה לאשמעינן] דלשון כבוד עדיף. ונ"מ להיכי דכי הדדי נינהו, שאם לא עיקם מנא תדע דאפילו היכא דכי הדדי נינהו לשון כבוד עדיף. מיהו כל היכא דנפישי מהדדי לשון קצרה עדיף. וכתב בלשון הכתוב טמא באורייתא. ומיהו [לא] קשיא (דמשמע) [ל"ל לאשמעי'] בהני מקומות, דתרוייהו צריכי [דאי כתב] מן הבהמה אשר איננה טהורה הוה אמינא שלא עיקם הכתוב כך כדי לחזר אחר לשון כבוד אלא לפי ענינו שלא נאמרה לבני נח. ואי משום דכתיב כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור הוה אמינא דלגבי גברא לחוד הוא דמהדרינן בתר לשון כבוד אבל במקומות דמילי אחרינא לא. אבל השתא דכתב רחמנא כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור דמיניה שמעינן מיהת דלגבי גברא מהדרינן בתר לשון כבוד, כי כתב נמי ומן הבהמה אשר איננה טהורה, טפי אית לן למימר שבשביל לשון כבוד מעקם הכתוב, מלמימר שבשביל שלא נאמרה לבני נח קרי ליה הכי. דסוף סוף אשר איננה טהורה קרי לה.
תוספות ד"ה רכבת כתיב, וא"ת וכו' וי"ל דלא מצי למיכתב וכו'. נ"ב וכתב הרשב"א ז"ל על דברי התוספות זה לשונו, ולא נתברר לי, דאמאי ליכתוב רכבת חסר טפי מישבת. ונראה לי דבין רוכב בין יושב תרוייהו שלימים מיבעי למיכתבינהו, אלא לפי שרכבת אינו לשון נקייה באשה שפיר דמי למיכתביה חסר, כדי לקצר בלשון שאינו נקי. אבל אי הוה כתיב יושבת הוה בעי למיכתביה שלם. ולהכי עדיף ליה רכבת משום לשון נקייה, ע"כ. שם באותו דיבור, ולוט יושב בשער סדום, ישב כתיב, אותו היום מינוהו שופט, וכן נמי ועלי ישב על הכסא על מזוזת היכל דדרשינן שאותו היום מינוהו שופט מדכתיב ישב בלא וי"ו. [תוספות] ד"ה ואין מוסקים וכו' מפרש ה"ר יוסף הטעם, דטעמי דבצירה דסוף פ"ק דשבת לא שייכי במסיקה לומר דשמא יבצרנו בקופה מזופפת, דלא ניחא ליה במאי דנפיק, דמוהל בעלמא [הוא]. וההיא נמי פעמים וכו' כדאמר התם דאינו רוצה וכו'. [תוספות] ד"ה מאליה מי קספו וכו' אין אליה שלו קריבה ומה הועיל ר' יהודה בהקרבתו שמא על גדי של עזים נתמנה וי"ל רוב פסחיהם היו טלה ואליה שלו קריבה. וא"ת איך לא עלה ר"י גופיה לרגל, י"ל שלא היה לו קרקע או היה זקן. מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל. פירוש זה שאמר ואין מוסקין בטהרה, אע"ג דאידך נקט לשון קצרה, היינו טעמיה משום דלא מתרץ לישניה דמוסקין בטומאה דמשמע דלא סגי בלאו הכי, הילכך לישנא דאמר ואין מוסקין בטהרה דייק טפי, כלומר שאין מקפידין לעשות בטהרה. ובתוספות כתבו אפשר דעל אותו שאמר לשון קצרה קאמר הכי, ואין צורך. ע"כ.
<h2>דף ט.</h2>
תוד"ה אין חוששין וכו' מוקמינן במקום שאין וכו' יכולין להלך שם והוא סוף דיבור. ונכתב בצדו גיליון, טעמא דלא חזינא דשקל וכו' תימה למורי ה"ר שמריה ז"ל אמאי צריך [להביא] מדיוקא דמתניתין טעמא דלא חזינא הא חזינא וכו', הוה לי' למפרך בהדיא ממתניתין, דהכא אמרינן אין חוששין שמא גררה חולדה והיינו אפילו היכא דמצויים, דאי איירי הכא באין מצויים הא שמעינן מרישא כדהקשו התוספות. והכי הוה ליה לפרוכי, טעמא דבדק, הוא דלא חיישינן שמא גררה חולדה.
<h2>דף טז:</h2>
הירצה. פירש"י קרבן לבעלים. וקשה א"כ אפילו במזיד נמי ניליף בתר הכי. תירץ כדי ליישב הלשון דהורצה פירש כן. דאי לאו הכי הלשון דהורצה לא היה מיושב. ואע"פ שלאחרי כן במזיד לא הורצה, ומיירי לכהנים. מאחר שמתחלה הוא מיישב הלשון דהורצה נקט נמי [בסוף] לא הורצה. גיליון ע"כ.
תוד"ה מדרבנן ודלא כיוסי בן יועזר ה"מ לאוקומה וכו'. ונ"ב גיליון, תימה משום הכי לא רצה לאוקומי כמ"ד משקין מטמאין דאורייתא, משום דאז היה לו לומר קרי כאן והבשר אשר יגע וגו', ודוק. גיליון ע"כ.
תוד"ה על הבשר בפרק כיצד צולין אמרינן לר"א וכו' לאקבועי בפיגול. נ"ב גיליון, פירוש הציץ מרצה ועשהו בטהור אז חל עליו איסור פיגול, אבל כשהוא טמא אז לא יוכל לחול איסור פיגול כי אין איסור חל על איסור. ובפרק כיצד צולין ע"ש גיליון ע"כ.
תוד"ה הכי גריס ר"ת וכו' דכתיב ביום השלישי לא ירצה מוקי למחשב לאוכלו וכו' וסיפא דקרא פיגול יהיה זה במחשב לאוכלו וכו' ק"ק אמאי נקט עון פיגול ברישא והא חוץ לזמנו כתיב ברישא וכו' והס"ד. ונ"ב גיליון, אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה וכו' זו גרסת רש"י. וקשה למה לא יליף תרוייהו מחד קרא אריכא, ועוד למה לא אמר הספרא נמי אם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה, והלא בתרוייהו כתיב לא ירצה. ותירץ מהר"ז שירצה [לומר] מתרי קראי משום דבתרי קראי כתיב פיגול. ובזה (לא) יתישב נמי שלא רצה לומר לא ירצה, כי גבי פיגול לא כתיב כ"א פעם אחת לא יחשב. גיליון ע"כ.
והרשב"א בחידושיו כתב, הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו וכו'. פירש רש"י ז"ל ונגע בכנפו אותו כנף שהשרץ בו, כלומר שהשרץ עצמו [נגע] אל הלחם ועשאו ראשון, והלחם בנזיד ועשאו שני, והנזיד ביין ועשאו שלישי, והיין בשמן ועשאו רביעי. ואל כל מאכל לא קא חשיב, דהכי קאמר כל מאכל נמי דינו כ0אֵלו. ופי' רבא אמר, התם רביעי הכא שלישי, קא משני ואמר דטמא נפש היינו מת עצמו שהוא אבי אבות, ולחם אב, ונזיד ראשון וכו'. זוהי שיטתו ז"ל. והרבה מן הנסחאות מעידים עליהם שכתוב בהם, בשלמא לרב היינו דכתיב ארבעה לחם ונזיד ויין ושמן. מיהו לא נהירא, שלפי שיטתו הוה ליה לרבינא לשנויי ולאקדומי בה הכא שלישי, דברישא הוה ליה לפרושי דטמא מת היינו מת עצמו, ולא טמא מת, כדקא ס"ד מעיקרא, ע"כ.
<h2>דף כה.</h2>
אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך. [וא"ת] למה הוצרכנו לדברי ר"א בכאן, והרי ר"א לא דרש אלא לייתורא [דקרא] למסור נפשו על אהבתו של הקב"ה, דכתיב בכל נפשך. י"ל לאפוקי מדרבי ישמעאל דסבירא ליה שעל כולן הוא אומר וחי בהם ולא שימות בהם. ובע"ז נמי בצנעה יעבור ואל יהרג, ובפרהסיא דיהרג ואל יעבור מלא תחללו את שם קדשי ונקדשתי מפיק לה, כדאיתא בפרק אין מעמידין. ולדידיה קרא דואהבת את י"י אלהיך בכל נפשך, לא משמע ליה שיתן את נפשו באהבתו של הקב"ה, אלא שיאהוב אותו בכל לבו ובכל נפש ובכל מאד, כענין שכתוב אשר שב אל י"י בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו. ולאפוקי מדרבי ישמעאל אייתר הך ברייתא דר"א. דאילו לרבי ישמעאל לא קשיא ליה מידי אלא אורחא דקרא הוא. אבל לר"א דקשיא ליה, אלמא משמע ליה שחייב ליתן נפשו ומאדו לאהבתו של הקב"ה. ומשום הכי קשיא ליה, יאמר החביב וכ"ש שאינו חביב. והיינו טעמא דאפקינן מקרא דואהבת ע"ז בלחוד, ולא מוקמינן ליה בכל המצות שקיומן הוא אהבתו של הקב"ה. היינו טעמא כיון דמקרא אחד מיקל דהיינו וחי בהם ולא שימות בהם, ומקרא אחד מחמיר, מסתברא לאוקומי קרא דוחי בהם בכל המצוות כולן, וקרא דואהבת בע"ז בלבד, שכל הכופר בה מודה בכל התורה כולה, ובה תלוי עיקר אהבתו של הקב"ה. הרשב"א ז"ל ע"כ.
<h2>דף כה:</h2>
מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה. נ"ב גיליון. כלומר לא דמי הא להא, דנערה מאורסה בסקילה והרוצח בסייף, ועוד דרוצח אינו מביא חטא אלא על עצמו. ונערה המאורסה מביאה חטא בין על עצמו בין עליה. רבינו יהונתן הכהן ז"ל, ע"כ.
מי יימר דדמא דידך סומק. נ"ב גיליון תוספות כ"י בסנהדרין ס"פ בן סורר ומורה. כלומר מפני מה אתה רוצה להרוג את חברך [כדי] להציל את עצמך. היאך אתה יודע שדמך אדום [יותר] וראוי [אתה] לחיות יותר ממנו. ואינו בדין לדחות חייו מפני חייך. ונראה בעיני שאם התרו בו "הוי יודע שאם תהרוג אותו תתחייב מיתה" וקבל התראה עליו דחייב מיתה. וה"ה לע"ז וג"ע אליבא דר"א. ונראה בעיני דרבי ישמעאל מודה לרבי אליעזר בשפיכות דמים דיהרג ואל יעבור, דכיון דמילתא דתליא בסברא היא ולא מפרשינן דרבי ישמעאל פליג עליה, ומקרא דמפקא ליה לרבי ישמעאל דיעבור ואל יהרג לא מצי מפיק ליה, דמאי חזית דוחי בהם על נפשו של זה, דילמא אנפשו של זה. ע"כ גיליון.
<h2>דף כו.</h2>
להריח בו חייב והמריח בה פטור. הקשה ראב"י היאך מצינו שיהא טפל חמור מן העיקר. וכה"ג פריך באיזהו (נשך) [מקומן] לענין לקוח במעשר שני להוציאו בפדיון. וכן יש לתמוה בע"ז עצמה דיש לה ביטול ותקרובת ע"ז אינה בטילה עולמית. ותירץ רא"ם דלא פרכינן הכי אלא היכא שנכנס זה תחת זה, כגון לקוח במעשר שני שנכנס במקום מעשר שני והוא חמור ממעשר עצמו. אבל גבי תקרובת ע"ז ולהריח בו, איסורא בהדיא כתיבא.
<h2>דף מט.</h2>
אמר רב כהנא אי לאו דנסבי וכו'. כתב הרשב"א, בקצת ספרים גורסין אמר רב כהנא אי לאו דנסבי כהנתא לא גלאי. והעיקר "אי נסבי כהנתא לא גלאי". ורב כהנא זה הוא שהיה בימי רבי יוחנן שברח מחמת פחד וגלה, כדאיתא בסוף ב"ק. והיינו דקאמר לא גלאי כדגלו אינשי. כלומר שהם גולים מרצונם ואני גליתי על כרחי מחמת אונס ופחד. וכהן היה כדאמר עליה במסכת קידושין דקאמר לדידי שוה לי, מפני שהיה כהן ולא נשא בת כהן החזיק עצמו בגללתו כנענש על כך. ואע"פ שבמקום תורה גלה מ"מ לא גלה כדרך ששאר בני אדם גולים כדפרישנא. ומאי דאמרינן בחולין גבי מתנות כהונה דרב כהנא הוה אכיל בשביל אשתו דאלמא דהוא לא היה כהן ושאשתו היתה כהנת, אותו רב כהנא בתרא הוה שהיה בימי רב אשי, כדאשכחן בכמה דוכתי אמר ליה רב אשי לרב כהנא. [ולפי] גירסא ראשונה רב כהנא זה הוא אותו של חולין, ואותו של ב"ק ושל קידושין הוא [אותו] שהיה בימי רב אשי. כל הנהנה מסעודת רשות לסוף גולה. זה דבר פשוט, כי הוא ירגיל עצמו במותרות, ולפעמים מתאוה נפשו ואין, תבקשם ולא תמצאם, ונמצא מבקש לימודו ואינו מוצא, ולבסוף גולה. והביא פסוק על דרך סמך. ת"ח המרבה סעודתו בכ"מ סוף מחריב את ביתו. כלומר מתוך שמרגיל עצמו באותם התענוגים, והוא מתוך תורתו אין לו פנאי להתעסק ולהתעשר עד שיהא בידו להרגילם בביתו, הוא מוציא את כל אשר לו באותם תענוגים, ויצטרך ללכת ולגלות הנה והנה. ונמצא מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו, וכן מייתם את גוזליו, ותלמודו משתכח לטרדתו אחר בקשת טרפו, עד שיבא לידי כן שלא יהא דבריו נשמעים כלל. ואז יזולזל בעיני הבריות וירננו עליו. ונמצא מחלל שם שמים בזילזול כבוד התורה, ושם אביו שגדלו ושם רבו שמלמדו, ויקילו ברוע הנהגתו אף בניו אחריו עד שיקראו לכל אחד מהם דרך הפלגת דבר כבני אדם המזולזלים. מרקד בי כובי. כדרך הליצנים המשתכרים, שלרוב זלזולם משחקים ומרקדים בבתי המשתאות בעת שכרותם.
<h2>דף מט:</h2>
עם הארץ מותר לנחרו וכו'. פירש הרי"ף ז"ל, דדוקא איתמר, כלומר פעמים שמותר בכך, כגון שרודף אחר הזכור או אחר נערה המאורסה שמותר להרגו ביום הכפורים שחל בשבת, כדפרישנא בסנהדרין. ומקשו עליה, דאי הכי מאי איריא ע"ה, אפילו ת"ח נמי אם ח"ו אירע לו. ומ"מ לאו קושיא היא דה"ק, [אצל] ע"ה הדבר מצוי כן שיהא מותר לנחרו כו' מה שאין כן בת"ח שיודע עונשן של עבירות ונזהר מהם. ועיקר הדברים שדרך גוזמא נאמר, להפליג בגנותן, כלומר שסתמן רגילים הם בדברים אלו, שאילו רואים בני אדם בהם יהא מותר להם לנחרם. ומכל מקום אסור בכך עד שיראוהו בכך וההורגו נהרג עליו. ולא דיבר אלא דרך הרווחא כדפרישנא. והא ענין, זה טעון ברכה, כלומר שכלל שחיטה טעון ברכה, אע"פ ששחיטת אדם אינה בברכה שאין זה מברך אלא מנאץ. ואע"פ שבשר מהלכי שתים אין בהם איסור לאו, מ"מ יש בה איסור עשה, כדפרישנא בפ"ד של כתובות, אלא דרך צחות נאמרה. וכן הענין במותר לקורעו כדג, כלומר אף מיתה מנוולת. כלומר שסתמו עושה דברים שאילו יראה אדם בהם מותר לו להרגו באיזו מיתה שתזדמן לו. והאי דקאמר ומגבו, כלומר שאין בהם שום רפואה. וכדאמרינן קרעו כדג מטמא באהל אע"פ שעדיין מפרפר, משום דודאי מת. וי"א אף אין מכריזין על אבידתו. וא"ת כשמצא את האבדה היאך הוא יודע דשל ע"ה היא, עד שימנע מלהכריז. ואם מצד המקום שרובן עמי הארץ, שמא חבר בא לכאן. ועוד דעמי הארץ כי הני לא שכיחי כולי האי. ואת"ל שיודע ומכיר שהיא של עם הארץ, מה מקום להכרזה אלא שיחזיר. ואם תפרש אותה שהוא מכיר שהיא של עם הארץ או שהכריז ומצא כן אינו חייב להחזיר, חס ושלום ישתקע הדבר. אלא י"ל האי אין מכריזין פירושו אין מחזרין על אבדתו להחזירה לו, כלומר שאם ראה חמורו תועה ומכיר שהוא שלו אינו חייב לחזר אחריו כדי להצילו לבעליו. וכן פירש רבינו תם. ולשון הכרזה בכאן לשון השמעת קול והמייה לטרוח אחריה ולהצילה כדי שתשוב לבעליו. ור"ת פירשו לשון חקירה וחיפוש. וכמו שאמרו במציעא פרק מציאות עד מתי חייב להכריז שבעה ימים כדי שילך ג' ויחזור ג' ויכריז יום אחד. והוא מפרש שילך כל מי שיחוש להיותו שלו לביתו ג' ימים ויחפש בביתו יום אחד ויחזור ג'. ואע"ג דאתו עלה ממקום רחוק יותר ממהלך שלשה, מ"מ לא אטרחו רבנן כולי האי. אלמא דהך הכרזה לשון חיפוש הוא. אלא דאנן הכי נמי אהשמעת קול מפרשינן לה. דאי כפירושו, הוה ליה למיתני ויכריז יום אחד, מקמי דליתני ויחזור ג' ימים. ועוד דהא יהבינן ליה זמנא לעיוני במאניה, דהא אמרינן בהדיא ש"מ כי מכריז גלימא [מכריז] דאי ס"ד אבידה מכריז ניבעי יומא יתירא לעיוני במאניה. אלמא דלא יהבינן ליה. אלא ה"פ שילך ג' לביתו וירגיש באבידתו ויחזור ג'. ויכריז יום אחד, כלומר ושישמיע קולו על אבידתו ויתן סימניה. ע"כ.
<h2>דף נ:</h2>
וקוצצי אילנות טובות. גיליון, וקשיא לי, דהכא משמע דאינו רואה סימן ברכה לחוד הוא דהוי, הא איסורא דאורייתא ליכא. והא איסורא דאורייתא נמי איכא, דכתיב ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כדאמרינן בפרק החובל. וי"ל דאע"ג דמעלה בדמיו מותר לקצצו מדאורייתא, אפילו הכי אינו רואה סימן ברכה כנ"ל. ומצאתי בגיליון תוספות, קוצצי אילנות, באילן סרק, דליכא בל תשחית.
<h2>דף נד.</h2>
[אם חל יוה"כ בשבת אז] מבדילים על האור היוצא מן העצים והאבנים. וי"א אע"פ שהוא מוצאי שבת, כיון שהוא מוצאי יוה"כ גזרינן אטו יוה"כ שיארע בחול ולא מבדלינן אלא על האור ששבת. וכתב רבינו האיי גאון דלענין הבדלה יוצאין כל העומדין בבית הכנסת בהבדלה של ש"ץ אע"פ שאין שם אורחים. גיליון. ע"כ.
<h2>דף נו.</h2>
משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה וכו'. פירוש הענין, משום דאמרינן בעלמא דבבית המקדש היו מזכירין את השם ככתיבתו והיו עונין בשכמל"ו בקול רם, ומדמה שם של ארבע אותיות למלך, ושם האדנות לבת מלך. ומכיון דברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד נתייחד על שם המפורש דבמקדש, ולכך גנאי הוא לבת מלך שתטעום מה שמיוחד למלך. וכך הנמשל, דמכיון דשם של אדנות נתאוה גם לשבח של בשכמל"ו, מן הראוי להגדיל גדולת שם של ארבע אותיות על שם אדנות, ואין להשוותם לענות בשכמל"ו בקול רם אחר שם של אדנות שוה לשם של ארבע אותיות. לכך אומרים בשכמל"ו בחשאי אחר שם של אדנות. כך שמעתי מפי מהר"י אורי מפי הרב מוהר"ר יוסף אשכנזי, וישר הוא ומתוק מדבש. ע"כ.
<h2>דף נז:</h2>
וז"ל רש"י בסוף כריתות, בקינוח סעודה לאחר אכילתו. כריך ידיה בשיראי. כדי שלא ילכלך ידיו בבשר ובדם. אחוי בידיה. בלשון גסות וליצנות ומרד במלכות. למטורפסיה. לגמול ל"א למלכותו ע"כ. וזה פירוש ה"ר אליקים בר' קלונימוס ז"ל, שטימאו את ההיכל. כדכתיב כי ניאצו האנשים את מנחתי וכתיב אשר ישכבון את הנשים. מלכא אמר גדיא יאי. עזים מובחרים לקרבן מכבשים. בהדי דאמר אחוי בידיה. אמר להון מלכא הואיל ואחוי בידיה קוצו לידיה ימינא. שהיה מוליך ומביא בידו לפני המלך, ולא היה מדבר באימה ובתרבות לפני המלך. למטרפסיה. דינו. דידים שהיו מבזים את הקדשים דין הוא שיחתכו. אם כבש אם עז. מלמד ששניהם שקולים. ע"כ.
<h2>דף קט.</h2>
חוץ מליל פסחים בשביל תינוקות שלא יישנו. גיליון מתוספות כ"י גרסת ספרים ישנים. ורגילים היו לקבוע [בית המדרש] בלילי י"ט כדאמר שמעון התימני שלא בא לב"ה בליל י"ט למחר מצאו ר"י בן בבא וכו'. וכן בפרק אלו דברים גבי למחר מי שפסחו טלה תוחב בצמרו, משמע שליל שבת היה כששאלו לו שכח ולא הביא סכין מהו. אלמא שהיו רגילין לשנות לילי שבת וי"ט. וה"נ משמע באין צדין בסופו, מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא מדותיו מערב יום טוב, ומפרש בגמרא מפני ביטול בית המדרש שלא היה רוצה להתבטל בלילה. ורשב"ם גרס חוץ מערבי פסחים כדי שיישנו התינוקות מבעוד יום. וקשה לפירושו וכי התינוקות היו למדים לפני רבי עקיבא שהיה ראש ישיבה, לומר הגיע עת לעמוד מבית המדרש בשבילם. ושמא למלמדי תינוקות היה אומר, הר"ר אלחנן ז"ל. שנאמר ושמחת בחגך. תימה והא האי קרא כתיב בפרשת כי תבא, אבל ברגל כתיב ושמחת אתה וביתך. ואומר הר"ר אלחנן דילפינן ושמחת מושמחת. בבבל בבגדי צבעונים וכו'. הכא משמע שלא היה להם כלי פשתן בבבל. ותימה דבפרק בתרא דתענית אמרינן ונתתי לכם אחרית ותקוה בגולה אלו דקלים וכלי פשתן. וי"ל דודאי היה להם הרבה, אלא שאינן בגיהוץ כמו בני ארץ ישראל כדאמר בפ"ק דכתובות גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם. ע"כ. גיליון מתוספות כ"י.
<h2>דף קיא.</h2>
נפתח באל. פירש ר"ח היינו אל ארך אפים שאומרים בשני ובחמישי. ע"כ.
<h2>דף קיב:</h2>
שביק לה לילי רביעיות ולילי שבתות. פירוש בסוף יום שלישי שהוא ליל רביעי. וכן ליל כניסת שבת. וטעמא משום דכולהו שאר לילות בני אדם משכימים ומעריבים בלילה משום [קריאת] ספר תורה. במוצאי שבת שקראו בשבת בספר תורה. ליל אחד בשבת מפני [קריאת] ספר תורה ביום שני. ויום שני שקראו היום ספר תורה. וכן כולם. והיינו נמי דאמרינן בתענית ונתתי גשמיכם בעתם אלו לילי רביעיות ולילי שבתות שאין בני אדם מצויים בדרכים. תוס' אחרים מכ"י.
<h2>דף קיג.</h2>
רשב"ם ד"ה דרישה אסיא וכו'. חד טעמא משום דטרידי. וספר אחר דעסקי בצרכיהן ולא מצו לעסוקי במילי דציבורא. ונ"ב גיליון, ודומה לזה פירש הערוך בערך אסי, ואל תדור בעיר שראשה ת"ח כמוך. למה, שתלמידי חכמים אין להם אימת ממשלה, ומקום שהוא מנהיגו אפילו שועלים פורצים בו. וכי ההיא דאמר רב תחת גוי ולא תחת חבר ולא תחת ת"ח. וכי ההיא דת"ר שבעה דברים צוה רבי עקיבא את בנו אל תדור בעיר שראשה [רופא] ע"כ. וכן פירשו תוספות דרישה אסי, פירוש תלמיד חכם כמותך או פירושו רופא ע"כ.
לא תימא כהנא אנא. נ"ב תוספות מכ"י. הכא משמע דרב כהנא היה כהן. וכן בקידושין אמר, רב כהנא שקול סודרא מפדיון הבן, ואמרינן רב כהנא מסייע כהני. וכן בירושלמי רב כהנא הוה מצלי קמיה דרבי חייא והוה מאריך בצלותיה והוה קשי לרבי חייא [א"ל] מדבית עלי קא אתינא דכתיב אם יכופר עון בית עלי בזבח ובמנחה אבל הוא מתכפר בתפלה או בת"ת. ובמקום שנהגו משמע שלא היה כהן דקאמר אי לאו דנסיבי כהנתא לא גלאי. צריך [לומר] דתרי הוו. תוספות אחרים מכ"י. ע"כ.
תוד"ה דמשייר מקידושא וכו' תימה והא קידוש לילה קודם לכבוד יום וכו'. ונ"ב גיליון, פירוש דאם אין לו אלא כוס אחד מונע מלעשות קידוש היום ועושה קידוש לילה, דקידוש לילה עדיף. אבל הבדלה אינה קודמת, דהא אמרינן לעיל כשם שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש מה שאין כן בהבדלה. ומתרצי תוספות דהא דאמר הכא דמשייר מקידושא לאו דוקא קאמר. דודאי לענין קידוש, קידוש עדיף מהבדלה. אלא דקידוש דהכא היינו כיבוד יום בעלמא. ולכיבוד יום קרי קידוש. הילכך כיון דלא הוי אלא בשביל כיבוד בעלמא מונע שתייתו בשביל הבדלה. דכיבוד יום אית ליה תקנתא לקדש על הלחם, מה שאין כן בהבדלה דאין מבדילין על הפת. ודוק כנ"ל ע"כ.
<h2>דף קיג:</h2>
החברים. גיליון. נראה לי דהיינו הכומרים. כההיא דאמרינן בפ"ק דשבת תחת חבר ולא [תחת] ת"ח וכו'. עד כאן. רש"י ד"ה צוה כנען וכו' ונפקא מינה וכו'. ונ"ב גיליון, ותוספות כ"י כתבו צוה כנען, ציום ממש, כדי שישנאום אדוניהם וישחררום. ע"כ. רש"י ד"ה כלדיים וכו' חוזים בכוכבים וכו'. ונ"ב וכן פירש הערוך בערך כלדאי. והרמב"ן ז"ל כתב בתשובה, ואני תמיה על רש"י ז"ל בכלדיים [שפירש] בעלי אוב. וכ' בעלי אוב מתמים תהיה נפקא [והא] בהדיא כתיב ושואל אוב וידעוני. וכן קשיא מה שאמרו בפרק חלק אין שואלין מן השדים בשבת וכו' משום סכנה וכו', והלא ענין שדים כשפים הם, דעושה מעשה במיתה, והנשאל באזהרה. ושמא דעת רש"י ז"ל לא לישאל בהם [כדי] שיעשה בה מעשה ויגידו לו שאלתו, כשואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. אלא שבעלי אוב עשו בהם מעשה ושמעו, ואחר כך בא זה ושאל מהם מה חידוש הוא בעולם. אין בו אלא משום תמים תהיה וגו'. עד כאן. גיליון, מה שכתבו תוספות בד"ה ואין לו בנים וכו' שאינו מתעסק בפריה ורביה, כתבו תוספות כ"י ע"י פשיעתו, היינו ששימש שלא כדרכה כדי שלא יוליד ע"כ.
<h2>דף קיח:</h2>
כלום יש עבד תובע [את] רבו לדין. תוספות כ"י, והא דאמרינן בוהיה כד שלח פרעה, ימא אמר לארעא קבל בנייכי, ההיא מיירי לאחר שמצא לה המקום ערב לשלם אחד ומחצה אני נדחק להשליכם. גיליון ע"כ.
תוד"ה מן השמים נלחמו וכו' קטנים הם ברחבם. נ"ב גיליון, ועוד הוסיף בתוספות כ"י. וי"מ מדת קומתם וארכם חמש מאות שנה בעוביו של רקיע. ותדע דכן הוא, דאנו רואים אלף אלפים רבוא. ועוד דאנו רואים בחללו של עולם. ועוד דכתיב מונה מספר לכוכבים, ואיך נאמר כל היישוב תחת כוכב אחד עומד. וכי תימא יישוב אינו אלא שליש העולם, כדאמרינן שליש מדבר שליש יישוב, אם כן בג' סגי. אלא ש"מ ההיא דכל היישוב מיירי בכוכבים שמזלות וגלגל קבועים בה. ונראה לי דודאי לא קשה כלל. ודאי אם היה אורכו של כוכב פרוס על היישוב היה מכסה כל היישוב, דהא ארכו כעוביו של רקיע דהוא חמש מאות שנה, ואין אנו רואים אלא רחבו וברוחב קצר הוא. והיינו [דכתיב] הכוכבים ממסילותם נלחמו, רוחבם של כוכבים. ומה שפירש הרב רבינו בנימין ביוצר, זה הים גדול שליש עולמו במאה וששים ושש ועוד סיומו, משמע לפי דבריו דההיא שליש ימים איירי בים הגדול. קס"ו היינו שליש ת"ק. והא ליתא, דאמרינן בפרקי דר"א הים הגדול בוראו יודע מדתו, משמע אין כל בריה יודע מדתו. ועוד איתא במדרש עד יקבי המלך, מלכו של עולם, זה הים הגדול שאין לו שיעור, פשיטא דבימים דעלמא איירי. מיהו השמים גדולים על הארץ אחת מיני אלף, אע"פ שהם מוגבלים עליה סביב. וכן משמע בחגיגה, צופה הייתי בין המים העליונים למים התחתונים ואין ביניהם אלא משהו, והיינו חוץ לכיפה מקום שהרקיע כלה. ועוד סברא [היא] אהל הפרוס על הארץ לא יאכל ויחזיק מן הקרקע כי אם מעט, ואם ימתח על הקרקע שוה בשוה יאכל ויחזיק כפל כפלים ממה שיחזיק באויר, אע"פ שאין מתלקט אלא מעט מעט. כל שכן [שמים] הללו שמתלקטים חמש מאות [שנה] גובה, שמדתה תעלה לחשבון גדול. עד כאן תוספות כ"י. ועיין בתוספות דפרק אין דורשין. גיליון. ע"כ.
מ"ד אהבתי כי ישמע י"י. נ"ב גיליון. דקשיא ליה וכי משום דישמע י"י קול תחנוני אהבתיו, הא הוה ליה כעבד העובד ע"מ לקבל פרס. לכך אמר אימתי אני [אהובה לפניו] בזמן שאתה שומע, אפילו בלי כוונת הלב אלא בקול בעלמא, הוא בניגון תחנונים ובלי כוונה, ואפילו הכי אתה שומע. בזה ניכר שאני אהובה לפניך ולי (מושיע) [יהושיע], מאי ולי יהושיע, לכך אמר אע"פ שדלה אני מן המצות, ואינני ראויה להושיעני, מכל מקום ראוי הוא להושיעני לא מצד עצמי אלא מפני חילול השם יתברך. על דרך ומה תעשה לשמך הגדול וגו'. ודוק גיליון עד כאן.
<h2>דף קיט.</h2>
כשדים תפשו את צדקי' וכו'. ונ"ב גיליון. וקצת קשה אמאי נקט כשדים ולא נקט נבוכדנצר. וי"ל משום דלא עלה נבוכדנצר אלא ישב בדפני של אנטוכיא, ונבוזראדן נמי לא נקט משום דבשעה ששללו השלל נתגייר כדאיתא בגיטין פרק הניזקין. ואגב דלא נקט גבי כשדים בבל נמי לא נקט. גיליון נ"ל. ע"כ.
